ליפול בין הכסאות ולקום משם, כל פעם מחדש, זה הסיפור שלי
הזמן שהשקעתי בעשייה הוא הנכס הכי גדול שיש לי והוא בעיניי יותר יקר מכסף.
קהילתיות ממלאת אותי, אני אוהב להקשיב לסיפורים של אחרים ולנסות לראות את העולם מנקודת מבטם. במיוחד לחבר בין אנשים רק כדי לראות מה יצא מזה. בנוסף אני ממש נהנה להעביר ידע לאחרים בהרצאות וסדנאות, ובאותה נשימה - אני בחור די מופנם שמעריך שעות של שקט בכתיבה וקריאת מאמרים ומחקרים.
החיים ב״סטארט אפ ניישן״ הביאו לי גישה לידע בנושא חדשנות וטכנולוגיה וזה העיר אצלי את הרצון להתנסות. מספר התנסויות הדגישו לי שטכנולוגיה היא כלי מדהים לפתרון בעיות, אבל בלי בעיה אמיתית אין הצדקה לעסק. העולם החברתי חידד לי שכדי לעצב פתרונות רלוונטים לבעיות של אנשים רבים, חובה לחקור לעומק ולהשתתף בעולם הבעיה והשורשים שלה. מהסיבה הזו אני מאמין להרוויח כסף ולעשות טוב משתלב אצלי ביחד.
משפט שמלווה אותי הוא ״עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה״. הקמתי מיזמים, חלקם היו מרשימים יותר וחלקם פחות, חלקם עסקיים וחלקם חברתיים, הרווחתי כסף והפסדתי כסף.
מעבר למה שכבר קראת בדף הבית, הנה הסיפור שלי.
מנחה את המיטאפ ׳להבין את פרדוקס הג׳וניור׳ שעשיתי בשיתוף סמסונג נקסט, כולא לייק וטריפל-טן (לשעבר פרקטיקום).
מה תרצה להיות כשתגדל?
המעבר הקיצוני מילדות נוחה בחו״ל להישרדות בישראל יצר לי יחסים מורכבים עם כסף, אנשים ובטחון עצמי ירוד. הייתי השקט ההוא, החמוד, שלא מדבר הרבה ורק מחכה שיפנו אליו, מחכה לתור שלו, ועד שהתור שלו מגיע, רצים לו כל כך הרבה מחשבות בראש, עד שהמילים והכוונה מתפספסים.
השינויים המרובים כילד ונער, לא ממש אפשרו לי לחשוב ׳מה אני רוצה לעשות כשאגדל׳. לקראת גיל 18 ההורים שלי קיבלו הזדמנות עבודה מחוץ לישראל והציעו לי לטוס איתם. התעקשתי להשאר בישראל כדי להתגייס לצה״ל. אמא דאגה מאוד והתנתה את זה ברכישת מקצוע בצה״ל. אהבתי לכתוב תסריטים ולערוך סרטים קצרים אז נכנסתי ללימודי מקצוע בתקשורת וקולנוע.
התגייסתי לצה״ל כמפתח תוכן וידאו להדרכה ושיווק. הייתי חלק ממאמץ להשתמש בטכנולוגיה כדי ללמוד בתוך הצבא. רוב השירות הייתי חייל בודד, השותפים לדירה צחקו שכל מה שיש לי במקרר זה חומוס וכדי לצאת לבלות חברים שלי היו אוספים אותי במיוחד מעיר אחרת.
עם השחרר לא הצלחתי ״לתרגם״ בשוק את הנסיון והיכולות שצברתי למקום עבודה. במקום זה ניסיתי להעסיק את עצמי כעורך וידאו פרילנסר וזה לא ממש הצליח להתרומם, ׳נפלתי בין הכסאות׳.
הבנתי שאין לי מותרות לחפש את עצמי בטיולים בחו״ל וכדאי לי להתחיל תואר מיד, אחרי כמה הגשות למלגות קיבלתי מקרן אייסף מלגת לימודים מלאה. זה אפשר לי ללמוד תואר ראשון במדע המדינה ומזרח אסיה, באוניברסיטת תל אביב ודרך הקרן קיבלתי הזדמנות להתמחות במינהל ציבורי במרכז לשלטון מקומי, בתחום מדיניות חינוך נוער וצעירים שם הצלחתי לבלוט.
במקביל נתתי לקהילה בחזרה, גם דרך עזרה בלימודים לנוער משכונת התקווה בתל אביב וגם בתור יזם חברתי. הקמתי כחלק מקהילת המחאה החברתית של 2011 מיזם של הרצאות על כלכלה וחברה במקומות בילוי בראשון לציון וברחובות. בשיא זה התפתח לספרייה שהעסיקה פגועי נפש לצד אירועי תרבות במימון ציבורי.
כ-30 הרצאות במקומות בילוי ופרויקט עם החברה העירונית ראשל״צ בשנה.
׳עבודה של גדולים׳
המשרה הקבועה הראשונה שלי היתה כאחראי על תחום מהגרי עבודה בהסתדרות עובדים לאומית. במשך 4 שנים התאמתי סל שירותים של איגוד מקצועי שהותאם לעובדים ישראלים ויצרתי שירות שהוטמע לקבוצה של אלפי מהגרי עבודה מסין ומזרח אירופה שהגיעו לעבוד בישראל בענף הבניין. סל שרותים שמשרת אלפי עובדים רבים עד היום.
בין השאר הייתי אחראי ליישב סכסוכים ופערים בין עשרות מעסיקים לעובדים שאני מייצג בשפות שונות, טיפול בבעיות פרטיו, בדיקת תלושי שכר, בירור זכויות ותאונות עבודה. דאגתי לקדם שיפור הדרכות בטיחות בעבודה, פיקוח על התנאים שלהם מבחינת שכר ותנאי מחייה, חתימה על שיפור הסכמי שכר ואף ייצוגם בועדות בכנסת.
התחנה הבאה היתה שינוי קריירה מוחלט. פתחתי סטודיו להפקת סרטי וידאו לעסקים, סוג של חוסר מיצוי של המקצוע הצבאי שלי. המעבר ממגזר ציבורי לעצמאות שיקפה את הצורך שלי בחופש ו׳לתרגם׳ את הכישורים היצירתיים והעסקיים שלי לאיכות חיים גבוהה יותר.
עם קהילת הכנסייה הסינית בדרום תל אביב אחרי הרצאה על זכויות בעבודה.
המעבר לפתיחת עסק היה הדרגתי, תוך כדי עבודה בהסתדרות הלאומית. בפועל הקמת עסק ללא הכשרה עסקית פורמלית היתה מאתגרת. היה לי נסיון עם הסכמים, טיפול בבירוקרטיה ועבודה עם לקוחות, אבל לא ידעתי איך להקים ארגון ולדרוש את התשלום שמגיע לי.
תוך כדי עבודה זיהיתי שחסרים לי כישורי ניהול עדכניים. לקחת קורסים במינהל עסקים, למדתי לגשת למכרזים והתחלתי להתנסות בפרוייקטים צדדיים שמנותקים מהעסק כדי להתנסות בתחומים אחרים מבלי לסכן את העסק הקיים.
כשהפך לעסק יציב יותר נפרדתי מההסתדרות והתמקדתי בפיתוח של סטודיו להפקת תוכן דיגיטלי לצרכי למידה ושיווק.
הכנות לפני הצגת מיזם בתחרות חדשנות בעיר נאנינג בסין, 2018 עם הנהלת חברת Oracle Bay שעוסקת בפיתוח והשמת טאלנאטים בסין.
די מהר העסק התחיל לגדול, הצוות שגייסתי לסטודיו היה מורכב מאנשים מרקע ׳לא סטנדרטי׳. אנשים שעשו הסבת מקצוע, ג׳וניורים חסרי נסיון ואפילו בני נוער במודל שחפשו תעסוקה, מה שהיה מאוד שימוש בזמן הקורונה מה שמכונה היום ׳חממה תעסוקתית׳.
את כולם הכשרתי וליוויתי בעצמי תוך כדי עבודה והם התנסו בביצוע פרויקטים ללקוחות שסומכים עלי לספק את מה שהבטחתי במהירות ובאיכות שהסכמתי איתם.
בסטודיו הצלחתי לפתח עסק מעצמאי בודד לעסק שמפרנס 12 עובדים ועשרות ספקים. העסק שירת לקוחות מגוונים כמו חברות סוכנויות פרסום ושיווק, יזמי סטארטאפים בתחילת דרכם וארגונים חברתיים גדולים.
במונטווידאו תקשורת יצרנו מאות פרויקטים מגוונים. סרטים, אירועים ומוצרים דיגיטליים ללא תכנות, ופרויקטים של מיתוג.
נקודת מפנה - מ׳רק עסק׳ לאימפקט בעולם העבודה
הקורונה יצרה נקודת מפנה שאילצה אותי למצוא ׳מקורות חמצן׳ חדשים לעסק. כשאי אפשר לצאת לצילומי וידאו ועסקאות גדולות בוטלו, חיפשתי איך להמציא את הסטודיו מחדש. אחרי שעות מחקר ופיתוח פתחתי קווי מוצר חדשים: אפליקציות שלא מצריכים תכנות, שירותי מיתוג לגופים שמקדמים נוער ופתחתי חממה תעסוקתית לנוער בשם ׳מקרבים לתעשייה׳ בשיתוף עיריית חולון. מיזם שקיבל מענק וליווי מנטורינג מקרן IVN.
גיליתי עד כמה זה מספק להשקיע את עצמי באנשים אחרים, ׳לגדל׳ אותם מבחינה מקצועית, לראות אותם מתמודדים עם אתגרים ומצליחים בכוחות עצמם ולתמוך בהם. למרות שאני לא מורה, הבנתי שלעסקים יש עוצמה חינוכית גבוהה והם יכולים לתת משמעות מעבר לתלוש שכר.
התהליכים האלה השפיעו לטובה גם על הביטחון העצמי שלי והיכולות שלי כמנהל. זה עזר לעסק לגדול כלכלית וגרם לי לחקור עוד את על אימפקט בעולם העבודה ולתעד את הניסויים שלי.
עם זאת, המחיר של להיות עסק קטן ללא משקיעים, שמתאושש מקורונה, עם אופרציה שהיא פיזית וידנית גרמו למחיר אישי כבד שהביא אותי להחלטה ב-31.12.21 לסגור ולחשוב שוב - ׳מה אעשה כשאהיה גדול?׳.
אימפקט בעולם העבודה כשליחות אישית
אחרי סגירת העסק חיפשתי רגע לנשום, לדאוג לעצמי, חקרתי מה פספסתי בזמן שהייתי ברוטינה של בעל עסק. פגשתי עשרות אנשים, סיפרתי מה עבר עלי, ראיתי מה מה פספסתי בזמן שעבדתי. וחיפשתי בעיקר איך לפרנס את המשפחה שלי, לתת לעצמי משמעות ולהמשיך בכיוון של אימפקט בעולם העבודה - בלי שזה יבוא על חשבון המשפחה.
התלבטתי בין להמשיך בכיוון שהייתי בו בסטודיו לעיצוב גדול לבין כניסה לתעשיית ההייטק כדי ללמוד מבפנים איך טכנולוגיה עוזרת לפתור אתגרים שאני חוויתי בעולם העבודה.
תוך 3 חודשים הגעתי למצב שהגשתי כ-20 קורות חיים, סיימתי עם 2 הצעות לחוזים ולקחת אחת.
התקבלתי ל-Yandex כדי להוביל את מרכזי הקריירה של תכניות הכשרה מקצועית בשם TripleTen ו-YData. עבדתי עם מנהלות קהילות ושירות על הפקת אירועים משמעותיים, עם יועצות קריירה על תכנית מנטורים, עם מעסיקים ועמותות על תכניות התמחות.
נגעתי בחיים של מאות אנשים, ישראלים שרוצים להכנס לתעשיית ההייטק, עולים חדשים שמעוניינים להשתלב בחברה הישראלית דרך תעסוקה שהולמת אותם, חיילים משוחררים ובוגרות שירות לאומי שרוצים להשתמש בפיקדון לטובת הכשרה מקצועית. אחוז השמה ממוצע של כ-83% אחוז הראה לי שאני בכיוון הנכון. אבל מלחמת רוסיה אוקראינה השפיעה על Yandex הרוסית (בזמנו) לשלילה, וכחלק מהתייעלות ארגונית פוטרתי, ועל אף זאת היחסים עם קולגות שם נשארו חיוביים והיום הקבוצה נקראת Nebius.
ניצלתי את התקופה הקצרה של הפיטורים כדי לבחון השערות. האם מרכז קריירה דיגיטלי הוא מוצר רצוי, אם כן למי? האם מעסיקים מוכנים לשלם על הכשרה של עובד עתידי? אילו סוגי מעסיקים? האם אנשי מקצוע במשאבי אנוש וגיוס מוכנים לשמוע על עובדים מרקע לא סטנדרטי?
התרשמתי שמשהו בתחום הגיוס עובדים לא עובד טוב ורציתי לחוות גיוס מבפנים. הגשתי בסך הכל 4 קורות חיים והלכתי עם הזדמנות אחת עד הסוף. עברתי לשמש כראש צוות גיוס ב-Wolt.
שם הובלתי צוות מגייסות במאמצים של החברה בישראל לאייש תפקידי שירות לקוחות וקמעונאות במאסה גבוהה (High Volume Hiring).
חודש בתוך התפקיד, היה ה-7.10, השבת השחורה. מלחמת חרבות ברזל אילצה אותי לא רק להיות תומך בגיוסי עובדים עבור הארגון אלא תומך רגשית בצוות. בעוד הלחץ והחיוניות להמשיך להפעיל את שירותי החברה בישראל, הובלתי שינוי בתהליך הגיוס שהיה עד אז מרכז הערכה פיזי לדיגיטלי לחלוטין. מאיתור דרך מיון ועד קליטת עובדים באופן דיגיטלי בוובינר וניהול התהליך עם מוצרי מדף טכנולוגים.
העבודה עבור חברות טכנולוגיה מבוססות ובינלאומיות בזמני משבר כמו משבר ההייטק, מלחמת רוסיה אוקראינה, והמלחמה של שבת השחורה 7.10.23 גרמו לי להבין כמה חשוב הנושא של חוסן וגמישות, וכמה קשה להוציא לפועל שינויים והתאמות בארגוני ענק בזמנים קצרים.
בגלל זה אני מתמקד במיקסום פוטנציאל של אנשים בשינוי ומשבר. גם בקריירה, גם בעסקים וגם במלכ״רים. אני יעשה הכל כדי לגשר על פערים, להתאמה בין עבודה לאנשים המתאימים, ולתמוך בארגונים בזמני שינוי ומשבר.
לפעמים אין ברירה אלא לנסות ״משהו אחר״ ולהשתדל ככל הניתן לצמצם את הסיכונים בתוך זה. אני מקווה להיות המישהו לעשות איתו ״משהו אחר״.